החלטה
בין התובעים, או מי מהם [ עניין זה אינו עולה לדיון בשלב זה ] ובין הנתבעת נכרת הסכם, שאין חולק על כך שהוא חל, או אמור היה להיות מוחל, על העסקה נשוא התביעה, לפיו תיווכו התובעים, או היו אמורים לתווך, בעסקה לרכישת מניות, או ביצוע עסקת השקעה אחרת [ העניין לא הובהר ואין לו משמעות ] בחברה במשם מרינה פטריות בע"מ [ להלן: "מרינה" ] וזאת תמורת תשלום דמי תיווך שהובטחו להם.
משייצאה עסקת ההשקעה במרינה לפועל, ביקשו התובעים לקבל את השכר המגיע להם לטענתם, אולם נדחו על ידי הנתבעת ובסופו של דבר, כך נכתב גם בכתב התביעה, הסכימו לקבל שכר טרחה בשיעור -.262,000 ₪ המשקפים דמי תיווך בשיעור של 1.5% ומע"מ משווי עסקה בסך של 17.5 מליון ₪ ששולמו על ידי הנתבעות למרינה או הושקעו במרינה על ידיהם בצורה כזו או אחרת.
יצוין כי הסכם התיווך בין הצדדים, שאין חולק עליו ועל חלותו בעסקת מרינה, קבע שיעורי דמי תיווך בנגזרות של 1.5% או 2%, לפי הנסיבות, כפי חילופי האי מייל בין הצדדים, נספחים א' עד ד' לכתב התביעה, שהוגש ב"סדר דין מקוצר" ובשלב זה, בטרם הוגשה בקשת רשות להתגונן, אין מחלוקת על נספחים אלה ומשמעותם כפי שלעיל.
ענייה של בקשה הוא בעתירת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף נגדה, בין במחיקתה מכך שאין מעלה עילה, ובין לפי סמכות בית המשפט לדחות את התביעה על הסף לפי תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.
שתי העילות נסמכות למעשה על מסמך אחד, הוא נספח מס' 1 לבקשה זו מיום 28.12.09, לפיו הגיעו הצדדים לידי הסכם [ פשרה ? ] לפיו ישולמו לתובעת סכומים מסוימים, לפנים משורת הדין, בגין מעורבותה בעסקה והוסכם כי "...הצדדים מוותרים על כל טענה וזכות שיכולה להיות להם בגין עיסקות מרינה ובכלל זה הסכם התיווך שנחתם בייננו...בעניין העיסקה הנ"ל" [ להלן: "הסכם הפשרה" ].
לכאורה אין המסמך הנ"ל יכול לשמש את עילת המחיקה שכן הוא לא צורף לכתב התביעה, אולם אין הצדדים חולקים על כך שמסמך זה אמור היה להיות מצורף לכתב התביעה כנספח ה' לה, והוא מאוזכר בכתב התביעה [ סעיף 21 לכתב התביעה, נספח ה' לכתב התביעה ]; מכאן שניתן לראות בהסכם הפשרה מסמך המהווה חלק מכתב התביעה.
לטענת התובעים, בכתב התגובה שהוגש על ידיהם לבקשה זו, כמו גם בכתב התביעה עצמו [ סעיף 23.1 לכתב התביעה ], הסכם הפשרה הוא הסכם פגום הואיל והוא נחתם לאחר מצג שווא שהוצג לתובעים לפיו עסקת מרינה הייתה בסכום הנ"ל, בעוד שהסכום האמיתי של העסקה עמד על סך של 50 מליון ₪; התביעה היא לתשלום סכום דמי התיווך הנגזר מעסקה בשווי זה.
אם הסכם הפשרה אכן נכרת תוך הצגת מצג כוזב לתובעים, הרי שהוא נולד תוך בפגם ביצירתו; אולם, אין בכל כדי לאיין את הסכם הפשרה מלכתחילה; דין הוא שההסכם חי ותקף אלא אם בוטל כדין בידי התובעים לאחר גילוי הפגם ביצירתו [ סעיפים 14(א) ו 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 ].
מעניין לציין כי התובעים, שהיו מיוצגים בידי עורכי דין בכל עת, לא טרחו להודיע על ביטול הסכם הפשרה כנדרש; גם מכתב באי כח התובעים מיום 18.3.2010, המקדים את הגשת התביעה וכולל דרישת תשלום כפי כתב התביעה [ למעשה מהווה כתב התביעה העתק של אותו מכתב ], נספח ז' לכתב התביעה, אינו משכיל לבטל במפורש את הסכם הפשרה; נהפוך הוא, ניתן אולי לראות בו בעקיפין גם מעין אישור של הסכם הפשרה [סעיף 22 לאותו מכתב ].
למרות זאת, נראה לי הפגם שבהעדר הודעת ביטול ראויה הוא במקרה זה פגם פורמלי.
כפי העולה מכתב התביעה, ובשלב זה רק על פיו ניתנת החלטה זו, לא נודע לתובעים על מצג השווא שנעשה כלפיהם לפני יום 10.1.2010 [ נספח ו' לכתב התביעה ]; כתב התביעה הוגש ביום 10.5.2010;
כידוע ניתן לראות בהגשת כתב תביעה לסעד כספי משום הודעת ביטול של חוזה, גם כאשר מדובר בתביעה בגין הפרת החוזה, קל וחומר כאשר התביעה אינה נסמכת על החוזה המתבטל אלא עומדת בניגוד לו תוך שימוש בטענת פגם בכריתתו [ ע"א 294/92 חיה דרוק ואח' נ. אהרון אליאסיאן ואח', פד"י מז3 עמ' 23; ע"א 367/83 מ. שושן חברה לבנין ופתוח בע"מ נ. רמות גזית בע"מ, פד"י לט1 עמ' 633 ].
במועדים האמורים לעיל, ניתן לראות בכתב התביעה הודעת ביטול שנמסרה בתוך זמן סביר; מכל מקום בשלב זה לפחות לא נטען או הוכח אחרת.
יצוין, למעלה מהדרוש, כי לא מצאתי בתשובת הנתבעת לתגובת התובעים כל טענה המכחישה את עצם טענות התובעים לעניין סכומה הנכון של העסקה.
בנסיבות אלה, בהנחה שיש ממש בטענות התובעים, עשוי שיש בטענות הנתבעת לסילוק התביעה על הסף משום שימוש בזכות שלא בתוך לב; איני רואה צורך להרחיב בעניין זה.
לא נעלמה מעיני טענת הנתבעת לפיה גם לאחר שנודע לתובעים, לטענתה, על מצג השווא שהוצג להם, המשיכו הם לקיים את הסדרי הסכם הפשרה, כפי החשבונית נספח ה' לכתב התביעה [ ראה מועדי השיק לפירעון שם והתשלום הנוסף לפיה ], אולם איני רואה בכך משום סתירת עמדת התובעים, בין לעצם העניין ובין מכך שלפי המכתב, נספח ז' לכתב התביעה, שמרו התובעים על כל זכויותיהם שבדין [ סעיף 24 למכתב הנ"ל ] ובין לפי דוקטרינת ההתנהגות ושימוש בזכות בתום לב, כאמור לעיל.
הבקשה נדחית.
הואיל ולא זכיתי לעזרה של ממש בטיעוני התובעים בעניין זה, אני קובע כי הוצאות הבקשה בסכום של -.2,000 ₪ ישולמו על ידי הנתבעת לטובת אוצר המדינה וזאת בתוך 30 יום מיום מסירת החלטה זו לידי באי כחה [ ימי פגרה נכללים במניין הימים ] שאם לא יעשה כן יימחק כתב ההגנה של הנתבעת.
ניתנה היום, כ"ג תמוז תש"ע, 05 יולי 2010, בהעדר הצדדים.